הבתים שלנו משתנים
החיים שלנו בבתים משתנים
לאורך 15 שנות עבודתי, אני נכנסת לבתים, נטמעת בהם ומהמקום הזה מתכננת ומעצבת אותם.
15 שנה של סוג של שקט שהתקיים ואז הקורונה ואז מלחמות שעדיין לא הסתיימו.
אירועים ששינו לעולם את האופן בו אנחנו מסתכלים על הבתים שלנו ואת האופן שבו אנחנו מפרשים את המילה בית, את המילה שייכות, את המילה ביטחון בבית..
אני שמה לב לצורת העבודה והמחשבה שלי מתקופת הקורונה, המחשבות שהשתנו, הצרכים החדשים שנולדו בשנים האחרונות לאור כל השינויים שאנחנו חווים.
הבית שהשתנה: מה קורונה, מלחמה וסגרים לימדו אותנו על הבית שאנחנו באמת צריכים
שש שנים. שש שנים שבהן כל מה שמחוץ לבית נסגר ומה שבפנים נפתח מחדש. מהסגרים של הקורונה, דרך המלחמות שהגיעו בזו אחר זו הבית שלנו חדל להיות רק מקום שחוזרים אליו בסוף היום. הוא הפך להיות הכל: משרד, כיתת לימוד, מגרש משחקים, מקלט. ואחרי שנים כאלה, אנשים הפסיקו לחכות שזה יעבור.
כשהבית נעשה רציני
כל עוד הסגר נתפס כאירוע חד פעמי, היה אפשר להסתדר. לדחוס את כולם לסלון, לפתוח מחשב נייד על שולחן האוכל, לאכול בתורות. אבל כשהסגר הראשון הפך לשני, השני לשלישי, וכשלידו הגיעו אזעקות ואירועים ביטחוניים שגם הם הכניסו אנשים הביתה – משהו השתנה בתפיסה.
הבנו שהבית הוא לא רק מקום יפה לחיות בו. הוא מקום שצריך לעמוד בלחצים שנמשכים לאורך זמן.
הבית צריך להכיל מספר אנשים בגילאים שונים עם צרכים שונים.
ולכן, לראשונה אולי, אנשים התחילו לחשוב על הבית שלהם כמו שמתכנן תשתית חושב על רשת: מה יקרה כאן כשהכל סגור? מה יקרה כשיש חמישה אנשים שכולם צריכים פינה, שקט, מרחב? מה קורה כשהמטבח הוא גם כיתה, גם משרד, גם חדר אוכל?
פרקטי הוא המילה החדשה ל”יפה”
פעם, כשאנשים שיפצו בית, השאלה המרכזית הייתה: איך זה ייראה? היום השאלה הראשונה היא אחרת לגמרי: איך זה יעבוד?
זה לא אומר שהאסתטיקה נזנחה – ממש לא. אבל היא הפכה למשנית לפונקציונליות. אנשים רוצים בית שיש בו עוגן ויזואלי ברור, אבל שגם יוכל לקפל ולפרוש את עצמו לפי הצורך.
מה זה אומר בפועל? יותר אחסון חכם. חדרי עבודה שקיבלו מעמד ראשוני. פינות ישיבה שמאפשרות בידוד ויזואלי בתוך מרחב משותף. ועיצוב שמכבד את הצורך של כל אחד מבני הבית – מהעובד מרחוק ועד הילד שמנסה להתרכז בשיעורי הבית – מבלי לפרק את ה”ביחד” של המשפחה.
הממ”ד שגדל
אחד השינויים הברורים ביותר שניכרים בשנים האחרונות הוא חדר הביטחון. מה שפעם נתפס כחדר אחסון ברוב הבתים, הפך לחלל שאנשים מרהטים, מאווררים, ומתקינים בו תשתיות חשמל בצורה רצינית. יש כאלה שאף הגדילו את הממ”ד והכניסו לתוכו מקלחת ושירותים ועמדת עבודה. כי כשאתה יודע שאולי תצטרך לבלות שם שעות, הבלתי-נסבל נהיה ניתן לתכנון.
זוהי בעצם אחת ההגדרות המדויקות ביותר לשינוי שעבר עלינו: לא פנטזיות על חיים אחרים – אלא הכנה כנה לחיים שיש לנו.
הגינה שהצילה
אם היה פריט אחד שהמגפה ואחריה המלחמה הפכו לנכס שכולם רצו, זו הגינה. או המרפסת. או כל חתיכת שמיים פרטית.
הפער בין מי שהיה לו חצר לבין מי שלא היה לו היה עצום. בית צמוד קרקע עם גינה איפשר נשימה, הפרדה, תחושת שפיות. דירה ללא מרפסת בסגר הייתה מחנק גמור.
ולכן, כשאנשים כיום מחפשים בית, המרפסת כבר לא תוספת היא דרישת בסיס. ומי שמשפץ, שואל את עצמו: איך אני מייצר עוד שכבה אחת של “בחוץ” בתוך הפנים?
ביחד אבל לבד – האתגר האמיתי
אולי הפרדוקס הגדול ביותר שהתקופה הזו הציבה בפני מעצבים ובעלי בתים כאחד הוא הצורך לחיות בחלל אחד משותף אבל עם מספיק הפרדה שכל אחד יוכל לנשום.
איך יוצרים שקט בלי קירות?
איך מפרידים בין שטח עבודה לשטח פנאי כשאין ביניהם דלת?
איך נותנים לכל אחד פינה שהיא שלו, מבלי לאבד את תחושת הבית המשותף?
אלו הן השאלות שמגדירות עכשיו את עולם עיצוב הבית. ויותר ויותר התשובות להן מגיעות לא ממגמות חולפות אלא מחוויה ישירה, כואבת.
אז מה עושים? פתרונות שעובדים
הבשורה הטובה היא שאפשר לתת מענה לכל האתגרים האלה גם בלי לבנות בית מחדש. הנה כמה עקרונות שמנחים אותי בעבודה עם לקוחות בשנים האחרונות:
יוצרים הפרדה בלי קירות. ספריות גבוהות, מחיצות, הפרש מפלסים קטן, שינוי בחומרי הרצפה כל אלה מסוגלים להגדיר “חדר” בתוך חלל פתוח. הקסם הוא שהמרחב נשאר גדול, אבל כל אחד מרגיש שיש לו פינה משלו.
מרהטים את הממ”ד כמו שמרהטים חדר אמיתי. תאורה נעימה, כיסא נוח, אחסון לצרכים בסיסיים ממ”ד שהוא גם מקום שרוצים לשבת בו הוא ממ”ד שמרגיש פחות מאיים ויותר מגן.
המרפסת היא חדר נוסף. גם מרפסת קטנה, עם ריהוט נכון, צמחייה ותאורה, יכולה להיות המקלט היומי של כל הבית. שווה להשקיע בה כמו בכל חדר אחר.
פינת עבודה היא לא מותרות. גם אם אין חדר ייעודי – שולחן עם מחיצה, כיסא ארגונומי ותאורה ממוקדת יכולים להפוך פינה בסלון למרחב עבודה אמיתי, שמאפשר ריכוז וגבולות ברורים בין שעות העבודה לשאר היום.
אחסון חכם שחוסך עצבים. בבית שבו כולם נמצאים הכאוס מצטבר מהר. פתרונות אחסון שמאפשרים “לאסוף” את הבית תוך דקות (מגירות נסתרות, ארונות עד התקרה, תאים מוגדרים לכל אחד) שומרים על שפיות קולקטיבית.
מה שהתקופה הזו לימדה אותנו
אנחנו חיים בתקופה שבה ישנה הבנה עמוקה יותר מאי פעם: הבית הוא לא רקע לחיים הוא חלק מהחיים עצמם. הוא לא מדבר רק על הטעם שלנו הוא מדבר על מי שאנחנו, על מה שאנחנו צריכים, ועל כמה חוכמה שמים בין הקירות.
עיצוב בית טוב, היום, הוא לא רק אסתטיקה. הוא גם חוסן.
לייעוץ אישי, שאלות או פרטים נוספים על הסדנאות, מוזמנים לפנות דרך דף הפייסבוק או בטלפון:
054.9980331 טלי דוגמא
טלי דוגמא – מעצבת פנים, מרצה, חוקרת צבע ומייסדת סטודיו בית החומרים
